תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ט: רבי עקיבה הווה קיים מיתדין קומי טונוס טרופוס הרשע רחתת ענתה דקרית שמע שרי קרי קרית שמע וגחך אמר ליה סבא אי חרש את אי מבעט בייסורין את אמר ליה תיפח רוחיה דההוא גברא לא חרש אנא ולא מבעט בייסורין אנא אלא כל יומי קריתי פסוק זה והייתי מצטער ואומר אימתי יבואו שלשתן לידי ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך רחמתיה בכל לבי ורחמתיה בכל ממוני ובכל נפשי לא הוה בדיקה לי וכדון דמטת בכל נפשי והגיעה זמן קרית שמע ולא אפלגא דעתי לפום כן אנא קרי וגחך לא הספיק לומר עד שפרחה נשמתו.
ברכות סא, ב: בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד. אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: זו תורה וזו שכרה? ממתים ידך ה' ממתים וגו'! - אמר להם: חלקם בחיים. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא.
עבודה זרה י, ב: קטיעה בר שלום מאי +מסורת הש"ס: [היא]+ וכו'? כי קא שדו ליה, אמר: כל נכסאי לר"ע וחביריו. יצא ר"ע ודרש: והיה לאהרן ולבניו - מחצה לאהרן ומחצה לבניו. יצתה בת קול ואמרה: קטיעה בר שלום מזומן לחיי העוה"ב. בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש קונה עולמו בכמה שנים. שם יז, א: והתניא: אמרו עליו על ר"א בן דורדיא וכו', אמר: אין הדבר תלוי אלא בי, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: ר"א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא. [והא הכא בעבירה הוה ומית!] התם נמי, כיון דאביק בה טובא כמינות דמיא. בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בכמה שנים, ויש קונה עולמו בשעה אחת. ואמר רבי: לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן, אלא שקורין אותן רבי. שם יח, א: אמר לו קלצטונירי: רבי, אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך, אתה מביאני לחיי העולם הבא? אמר לו: הן. השבע לי! נשבע לו. מיד הרבה בשלהבת ונטל ספוגין של צמר מעל לבו, יצאה נשמתו במהרה. אף הוא קפץ ונפל לתוך האור. יצאה בת קול ואמרה: רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא. בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש קונה עולמו בכמה שנים.
רמב"ם על משנה מסכת מכות פרק ג משנה טז [יז] מיסודות האמונה בתורה שאם קיים האדם מצוה משלש עשרה ושש מאות מצות כראוי וכהוגן ולא שתף עמה מטרה ממטרות העולם הזה כלל, אלא עשאה לשמה מאהבה כמו שביארתי לך, הרי הוא זוכה בה לחיי העולם הבא, לכן אמר ר' חנניה כי מחמת רבוי המצות אי אפשר שלא יעשה האדם אחת בכל ימי חייו בשלימות ויזכה להשארות הנפש באותו המעשה. וממה שהמורה על היסוד הזה שאלת ר' חנניה בן תרדיון מה אני לחיי העולם הבא, וענהו העונה כלום בא לידך מעשה, כלומר האם נזדמן לך עשיית מצוה ראוי, ענה לו שנזדמנה לו מצות צדקה בתכלית השלמות האפשרית, וזכה בה לחיי העולם הבא. ופירוש הפסוק ה' חפץ לצדק את ישראל למען כן יגדיל תורה ויאדיר. ע"כ. יש לציין כי מעשה זה של רבי חנינא בן תרדיון הוא תחילת העובדה דגמרא עבודה זרה הנ"ל.
רמב"ם יסודי התורה ה: כל העובר מדעתו בלא אונס על אחת מכל מצות האמורות בתורה בשאט בנפש להכעיס הרי זה מחלל את השם, ולפיכך נאמר בשבועת שקר וחללת את שם א-להיך אני ה', ואם עבר בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים, וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצוה לא מפני דבר בעולם לא פחד ולא יראה ולא לבקש כבוד אלא מפני הבורא ברוך הוא כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו הרי זה מקדש את השם. ע"כ.
מקורות הללו מלמדים באופן ברור על הקשר ההדוק שבין קידוש ה' ובין הזמנה לחיי העולם הבא. הדרך הבטוחה והישרה לזכות בחיי העולם הבא היא על ידי אקט של קידוש שם שמים, אם בחיים אם במוות. יש להעמיק בהבנת העניין, כי בעצם האדם מרוחק ומשולל מחיי העולם הבא מצד טבעו. הגוף ותולדותיו, החומריות ותוצאותיה, מגבילים מאוד את האדם, מלפעול שום דבר, בלא מחשבת עצמו מעורבת בפנים. אדם קרוב אצל עצמו וקשה לו מאוד להתנתק מנגיעה אישית:
מגילה יד, ב: כי הוות מיפטרא מיניה אמרה ליה והטיב ה' לאדני וזכרת את אמתך, אמר רב נחמן: היינו דאמרי אינשי: איתתא בהדי שותא פילכא. איכא דאמרי: שפיל ואזיל בר אווזא ועינוהי מיטייפי. רש"י: בהדי שותא פילכא - עם שהאשה מדברת היא טווה, כלומר, עם שהיא מדברת עמו על בעלה - הזכירה לו את עצמה, שאם ימות ישאנה. מיטייפי - צופין למרחוק, ודוגמתו במסכת כתובות: נטוף עיניך. בבא קמא צב, ב: א"ל רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי: שפיל ואזיל בר אווזא ועיניה מטייפי? אמר ליה, דכתיב: והטיב ה' לאדני וזכרת [את] אמתך. רש"י: ועיניה מטייפי - עיניו מצפות למעלה למרחוק למזונותיו וחבירו בכתובות נטוף עיניך. שפיל ואזיל - כלומר מחמת ענותנותו של אדם לא יהא בוש מלשאול דבר הצריך לו בין לתורה בין לפרנסתו ולתבוע חובו. כאשר ייטב וגו' - באביגיל כתיב שהיתה מתנבאה שימות נבל בעלה ובתוך דבריה מרמזת לדוד שיזכיר את יפיה. ע"כ. כל המידות שמנו חכמים בנשים, יסודן באנשים אלא שמתבטאות ומתגלות ביתר שאת אצל האישה ויש להאריך. עיין עוד בתורת חובות הלבבות, שהפליג בעניין אנוכיות זו.
פרי מידה זו הוא שהאדם נותר קטן, חד צדדי ורחוק מהכוונה האידיאלית והרצויה. כל חייו ומעשיו מחושבים לטובת הנאת עצמו ואין בו פינה אחת טהורה מכל פנייה חיצונית. ממילא נשאר משולל כל שייכות אמיתית ושלימה למקור האמת היחידה, הממוצעת והממורכזת, מקום מקודש, מופקע מכל אינטרסנטיות קטנונית, שהוא המאפיין את עולם האמת וחיי העולם הבא. בן אדם מוכרח לכל הפחות לגעת בשמים הללו, על מנת לזכות בחיים ההם. הדרך היא על ידי קידוש ה'. מי שהצליח להתעלות ולפעול מעשה של קידוש שם שמים, יצא באחת מחבלי כבלי החומר, למרחב הרוחני האין סופי. כך הפך את עצמו לאיש אמת ולבן העולם הבא. הוא השכיל להשיל ולהסיר מעליו את 'הבגדים הצואים' 'והלבש אותך מחלצות' 'וישימו הצניף הטהור על ראשו וילבישוהו בגדים'. איש זה יצא מחד צדדיותו הצר והתחבר למרכז העילאי של שכל טוב וטוהר הקדושה, השופע בלי הגבלה, סוף וקצה.
'יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש קונה עולמו בכמה שנים'. משמעות מאמר זה לעניות דעתי היא ש'יש קונה עולמו בשעה אחת' של מסירות נפש על קידוש ה' 'ויש קונה עולמו בכמה שנים' דווקא, שאפילו אם מלא הוא בנטיות אישיות, הנה עצם שקידת התמדתו בדרכו הטובה שנים על גבי שנים, מביאתו בסופו של דבר למדרגת לשמה, על דרך שאמרו: תלמוד ירושלמי מסכת חגיגה פרק א: רבי חונה רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק מצאנו שויתר הקב"ה לישראל על עבודה זרה ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ועל מאסם בתורה לא וויתר מה טעמא ויאמר יי' על אשר עשו עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים אין כתיב כאן אלא ויאמר יי' על עזבם את תורתי אמר רבי חייה בר בא אותי עזבו אוותרה שמא את תורתי שמרו שאילו אותי עזבו ותורתי שמרו השאור שבה היה מקרבן אצלי רב חונה אמר למד תורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה את בא לשמה. ע"כ. רעיון זה קרוב ביותר לפירוש רמב"ם הנ"ל 'כי מחמת רבוי המצות אי אפשר שלא יעשה האדם אחת בכל ימי חייו בשלימות ויזכה להשארות הנפש באותו המעשה' והיינו 'יש קונה עולמו בכמה שנים'. מסתבר אפוא שמדובר בשתי דרכי עבודה, אחת איטית טבעית והשנייה במסירות נפש ועוצמה חד פעמית על טבעית. במקום אחר הארכנו בעניין.
